כמנחים, אנחנו פוגשים לא מעט רגעים של התנגדות בקבוצה. מצבים שבהם משהו בתנועה של המפגש נעצר, משתנה או מאבד רצף. לא כמשבר, אלא כרגע שפוגש אותנו במקום פחות יציב בתוך ההנחיה.

ברגעים כאלה, ההתנגדות אינה מתרחשת רק ברמת התוכן או דרך ההתערבות שנבחרת. לפני שנאמרת מילה נוספת, משהו כבר קורה בגוף של המנחה. לעיתים זו האצה פנימית, כיווץ קל או תחושת דריכות שמבקשת להגיב, להסביר או להחזיר שליטה.

ברגעים כאלה, לא רק הקבוצה מושפעת ממה שקורה, אלא גם האופן שבו המרחב מוחזק. המצב הגופני שממנו המנחה פועל משפיע על איכות הנוכחות ועל האפשרויות שנפתחות בתוך המפגש.

המאמר הזה מציע הסתכלות אחרת על רגעי התנגדות בהנחיית קבוצות. לא דרך מה נכון לומר ולא דרך טכניקות להפעלה, אלא דרך המקום שממנו המנחה פועל. עבודה סומטית בהקשר הזה אינה תרגול אישי מנותק ואינה כלי להפעלת הקבוצה, אלא מיומנות מקצועית שמאפשרת לזהות דריכות ומאמץ בזמן אמת, ולנוע מהם אל נוכחות מווסתת ויציבה יותר.

שקט מתמשך: כשהקבוצה אינה מגיבה

אחד הרגעים המוכרים בהנחיה הוא מצב שבו שאלה או הזמנה נענית בשקט. לא שקט קצר של חשיבה, אלא שהייה מתמשכת שבה הקבוצה אינה מגיבה, והמנחה נותר עם ההזמנה שפתחה את המרחב. ברגעים כאלה עולה לעיתים דחף למלא את הרווח שנוצר דרך הסבר נוסף, שאלה חדשה או ניסיון להניע את הקבוצה קדימה.

העבודה הסומטית ברגע הזה אינה מכוונת לשבירת השקט, אלא לאופן שבו המנחה מחזיק אותו בגופו. כאשר מתאפשרת האטה מודעת, לצד ארגון מחדש של תנוחת הגוף והרחבה קלה של הנשימה, השקט עשוי לשנות את איכותו. הוא מפסיק להיתפס כחלל שיש למלא, והופך למרחב שניתן לשהות בו.

מתוך השינוי הזה נפתחת אפשרות בחירה: האם להמתין, לנסח מחדש את ההזמנה או להתערב באופן מדויק יותר. הבחירה אינה נובעת מדחיפות, אלא מנוכחות יציבה יותר בתוך הרגע.

התנגדות גלויה: כשהביקורת מפעילה את המנחה

ברגעים של התנגדות גלויה, כאשר משתתף משמיע ביקורת, הסתייגות או הערה מתריסה, מתעורר לעיתים דחף לפעול באופן מיידי להסביר, להצדיק או להציב גבול. לעיתים מתוך רצון להרגיע את המצב, ולעיתים מתוך תחושת איום על המסגרת. גם אצל מנחים מנוסים, רגעים כאלה מפעילים צורך להגן על המסגרת או לשמור על הסמכות.

העבודה הסומטית כאן מכוונת לייצוב לפני פעולה. לעיתים הייצוב מתרחש דרך שינוי פשוט במנח או במיקום של המנחה במרחב, בחירה לשבת במקום לעמוד, להתרחק מעט ממרכז המעגל או להישען על משטח יציב. פעולות אלו אינן מכוונות להשפיע ישירות על הקבוצה, אלא לאפשר למערכת של המנחה להתארגן מחדש.

כאשר מתבססת תחושת תמיכה ויציבות בגוף, משתנה גם אופן המפגש עם ההתנגדות. לעיתים, היציבות הזו מתחילה בדברים פשוטים כמו הפניית תשומת לב לקרקע או בהישענות מודעת על מה שכבר נוכח בגוף. הביקורת אינה נעלמת, אך היא פוגשת נוכחות שאינה ריאקטיבית, נוכחות שאינה ממהרת להגיב מתוך דריכות. מתוך המקום הזה מתאפשרת תגובה מדויקת יותר, שאינה מגיבה־נגדית אלא מחזיקה את המתרחש ומאפשרת לו להמשיך להתפתח.

תקיעות מתמשכת: כשהמאמץ מחליף תנועה

יש רגעים בהנחיה שבהם אין התנגדות גלויה, אך התנועה של הקבוצה נעצרת. השיח חוזר על עצמו, נוצרת תחושת מאמץ, והמפגש מתקדם בלי חיות. לעיתים זה מתבטא בכך שהמנחה מוצא את עצמו מדבר יותר, שואל שוב ושוב, או מנסה להניע את הקבוצה ללא תגובה ממשית.

במצבים כאלה עולה ניסיון להחזיר תנועה דרך עשייה נוספת, שאלות, תרגילים או הרחבה של התוכן. אך לא פעם, דווקא המאמץ הזה מעמיק את התחושה שמשהו אינו זז.

העבודה הסומטית כאן מכוונת להפחתת מאמץ ולנסיגה מודעת. כאשר המנחה מזהה את העומס שהוא מחזיק ומאפשר האטה, מתרחש שינוי באיכות ההחזקה של המרחב. בפועל, הפחתת המאמץ יכולה להתבטא בפעולות קטנות, השהייה של רגע לפני שאלה נוספת, הורדת קצב הדיבור, או בחירה להישאר עם אותה שאלה מבלי למהר להוסיף תוכן חדש. לעיתים, הרחבת המבט אל מה שמתרחש בחדר, אל משתתפים אחרים, אל הקצב הכולל של הקבוצה, מאפשרת למנחה להישאר בתוך המפגש מבלי להאיץ את התנועה.

לעיתים, עצם ההסכמה לא להניע את הקבוצה באופן מיידי, אלא להישאר עוד רגע עם מה שכבר נאמר, מאפשרת לתנועה אחרת להופיע. מתוך הפחתת המאמץ, הקבוצה פוגשת פחות לחץ להתקדם, ונפתחת אפשרות לתגובה אחרת, לא תמיד צפויה, אך לעיתים מדויקת יותר למה שנוכח באותו רגע.

עבודה סומטית בהנחיית קבוצות אינה מבקשת לפתור התנגדות או להניע תהליך בכוח. היא מציעה למנחה דרך לפעול עם עצמו בתוך רגעים מורכבים, ולהכיר בכך שמצב גופו הוא חלק בלתי נפרד מהאופן שבו המפגש מוחזק.

היכולת לזהות דריכות, מאמץ או עומס, ולבחור להפחית אותם באופן מודע, משנה לא רק את החוויה האישית של המנחה, אלא גם את האפשרויות שנפתחות בתוך הקבוצה. לא תמיד נדרש צעד נוסף או התערבות מדויקת יותר. לעיתים, דווקא הפחתת המאמץ היא זו שמאפשרת לתהליך להמשיך לנוע.

במובן זה, הכלים הסומטיים אינם תוספת להנחיה, אלא חלק מהמקצועיות ומהיכולת להחזיק תהליך קבוצתי לאורך זמן.

בעבודה שלי כמנחת קבוצות, אני פוגשת שוב ושוב עד כמה רתימת הגוף והמודעות אליו משפיעות על התפתחות המפגש. במובן זה, העבודה הסומטית אינה תוספת למה שהמנחה עושה, אלא חלק מהאופן שבו הוא מחזיק את המרחב.

היכולת להחזיק קבוצה מתחילה ביכולת להישאר נוכחת בגוף.
אם תרצי לחזור לבסיס ולחזק קרקוע ונוכחות בתוך עומס, אפשר להתחיל כאן:
קרקוע ונוכחות בחיים עמוסים